המשמעות הסימבולית של שנת 2012

ידע המאיה עוזר למיקוד האנרגיה שלנו בכאן ועכשיו דרך למידת תנועתה של הזרימה הספיראלית על גבי הגל. היממה השרירותית על עשרים וארבע השעות הוירטואליות שבה מתחלפת בקוד גיאומטרי בעל משמעויות מרובות. חכמת המאיה מציגה בפנינו דרך מתמטית להגיע לחיים שבהם הכל הווה. הסמלים הם צורות שמגיעות משדה של מידע אינסופי ולכן הם מאפשרים את הרחבת המידע החיובי הקיים במוחות שלנו ואת החיבור לתדרים מעודנים. לאט ובהדרגה במעקב אחר הגל, אנחנו מפסיקים את התנודות אל עבר העולם שמחוץ לנו ומתחילים לזרום מרגע לרגע. ככל שאנחנו מתמקדים במאגר הקיים במציאות שלנו ומסתכלים על מה שכבר יש לנו, אנחנו חווים את המצב הספיראלי שבו נקודת המרכז היא ההווה. ההווה מסמל את היכולת להיות במלאות אנרגטית מבלי לנייד החוצה את האנרגיה שלנו. אנחנו הופכים למערכת מבוססת, יציבה ועוצמתית שיכולה להכיל את העולם כולו. ההווה הוא נקודת כח מרכזית בכל אדם והמרכז האנרגטי שלה הוא בלב. בלב מתקיים המפגש של כל הזמנים והוא זה שמאפשר את החשיבה הקוונטית של הבו-זמניות. ההווה הוא ההוויה, שהיא האלוהות, סוג של אחדות אנרגטית בתדר מאד גבוה.

לאורך ההיסטוריה מערכות מחוץ לכדור הארץ הזרימו הרבה מאד ידע על מנת לבסס את ההתפתחות האנושית. בתקופות הקדומות של השבטים הגיעו ישויות מפותחות כדוגמת הפרעונים המכונפים כדי לסייע לאבולוציה של בני האדם. התרבויות העתיקות בסין, במצרים, בפרו, במקסיקו וכו' יצרו עבורנו תשתיות של ידע שבעזרתן נוכל ללמוד ולהתפתח. מערכות אנושיות לעולם לא היו יכולות להמציא את המתמטיקה, האסטרונומיה, ההנדסה או לבנות את הפרמידות משום שהמערכת שלנו יכולה לקדם את עצמה רק בטווח המידע שיש לה ולא מעבר לכך. לאחר ההצפנה של הקודים השונים עזבו הישויות את כדור הארץ מבלי למות מוות פיזי. חלקם נמצאים במימדים קרובים לכדור הארץ מתחת לפירמידות ובמקומות שונים ברחבי גאיה ומשגיחים עלינו.

אבות המאיה הקדמונים השאירו אחריהם את ידע הזמן. היום אנחנו בעיצומה של תקופה שבה אנחנו קרובים יותר מאי פעם להבנת המשמעויות העמוקות של חכמת הזמן של המאיה. השנים הקרובות מסמלות את סוף המימד השלישי בו אנו חיים; ואת המעבר למימד חמישי, שהוא חסר זמן ומקביל לאחרית הימים. סוף ספירת הימים היא למעשה היכולת להיות נוכחים לחלוטין ברגע ההווה, מעבר לאשליית הזמן והמרחב הליניאריים. בשלב הנוכחי אנו לומדים לשנות את תפיסת הזמן, להתמקד בכאן ועכשיו, להתמלא בחיוביות ולהכיל את המימדים חסרי הזמן מתוכנית האם.

חשיבותו של הזמן הנוכחי וההאצה בזמן:

ככל שאני מתעמקת בידע הזמן של המאיה, אני נדהמת מההקבלה בין לוחות שנכתבו לפני עידנים לבין תחזיות אסטרולוגיות עדכניות, ממצאים ארכיאולוגיים והוכחות מדעיות שמתגלות רק בחמישים השנים האחרונות. מדהים לחשוב שציביליזציה שחייתה בתקופה קדומה בהרבה משלנו עם אמצעים טכנולוגיים הרבה פחות מפותחים יכלה לחזות אירועים ולהגיע לגילויים שאנחנו מתחילים להבין רק עכשיו. אחד ההיבטים המדהימים ביותר בלוחות הוא הנבואה שלהם לגבי כל עידן ועידן. למעשה קיימים תאריכים מדויקים לכל תקופה שעברה על ההיסטוריה האנושית מתחילת התפתחות היקום ועד לעצם היום הזה.
הזמן הולך ומתקצר. אנחנו כבר חווים כיצד קצב החיים הולך ומתגבר, בריאת המציאות הופכת לקלה יותר וההשתקפויות המקיפות נעשות מדויקות יותר. אנשי המאיה מדברים עכשיו על האצה עד למחזור האחרון של הזמן
שמתרחש בסוף 2012. לפי המאיה בשנים הקרובות מחזורים פלנטאריים רבים נפגשים וכולנו כקולקטיב עוברים קפיצה קוונטית לתפיסת זמן מחזורית ספיראלית שבה הכל הווה. הקפיצה הזאת לא מתרחשת
פתאום אלא בשלבים, כשהזמן שבו אנחנו נמצאים היום מאפשר את המעבר לשלב הבא בהתפתחות המין האנושי. עפ"י אנשי המאיה בגואטמלה מחלקים את התפתחות העולם מחולקת לתשעה עולמות כשכל עולם מחולק ל-13 תקופות.
בכל תקופה אנחנו הולכים ומתפתחים כאינדיבידואלים וכאנושות עד לשלב השלוש עשרה, שמסמל אהבה ללא תנאי. אנשי המאיה מתחילים לתעד את ההתפתחות האבולציונית עם המפץ הגדול כ-16 ביליוני שנים לאחור.
תקופה זו קרויה העידן ה"תאי" והיא נמשכה כ-16 ביליוני שנים. משם האבולוציה מתפתחת לאורך תשעה עולמות שמתארים את ההתפתחות של החיות, הפרימיטיבים, האנשים הקדמונים ואת התפתחות השפה עד לעידן ה"לאומי" שבו "הומצאה" השפה הכתובה בשנת 3115 לפני הספירה. מעידן אחד למשנהו הזמן הולך ו"מתקצר" עד לעידן האחרון התשיעי, האוניברסאלי שנמשך בסה"כ מחזור מקודש אחד של 260 יום.
הטלגרף, הרדיו, הטלויזיה ועד לפאר היצירה, האינטרנט, הומצאו בתקופה הפלנטרית. המצאת האינטרנט למשל מראה כיצד משך הזמן להתחבר לכמות אדירה של אינפורמציה פחת ללחיצת כפתור. פתאום ברגע אחד מיליוני אנשים שינו את דרך ההתנהלות שלהם כתוצאה מאימוץ המחשב והיכולות הכמעט בלתי מוגבלות שבו. גם הטלפונים הסלולריים וערוצי הטלוויזיה הבינלאומיים האיצו את מהירות העברת המידע.
בני האדם הם מעין מערכות תקשורת משוכללות ולאט ובהדרגה מפתחים את היכולות שטמונות במבנה המח שלהם. ב1999 החל העידן הגלקטי, שנמשך 13 שנים עד 2011 והכין את הקרקע לקראת בואו של העידן התשיעי והאחרון – האוניברסאלי. תקופה זו היתה מיועדת לשיתוף בידע, לפיתוח היכולות הטלפתיות, הרשת החברתית והטכנולוגיה הגנטית.
כרגע אנחנו בעיצומו של העידן האוניברסאלי שבו מתפתחת בנו מודעות קוסמית ללא מגבלות של מחשבות, זמן ומרחב. מכיוון שאנו בתקופה שבה הכל קורה הרבה יותר מהר, נראה שכדאי לנו לדעת בדיוק מה אנחנו רוצים לעצמנו, כאינדיבידואלים וכחברה, ולהסתנכרן עם הקצב המסחרר של העידן שלנו.

אז מה בעצם ניתן לעשות?

מאחר ובתוכנית האב אנחנו מבזבזים כמויות אדירות של אנרגיה על הסובבים אותנו, על מטרות חיצוניות, על העתיד הוירטואלי ועל הנורמות, המח האנושי פחות ופחות מגיב לגירויים חיצוניים. לאורך ציר הזמן למדנו לפזר את האנרגיה שלנו עד למצב שבו המוח החל בתהליך של ניוון. כרגע ההתפתחות האנושית תלויה במה שבקבלה קוראים יכולת ה"צמצום". אנו לומדים לצמצם את האנרגיה שאנו משקיעים בעולם, באחרים ובעולם שבחוץ ולומדים לרכז אנרגיה בתוכנו עד שאנחנו מגיעים למצב של אנרגיה גבוהה במח שלנו.

אנחנו יצורים אלקטרומגנטיים שמייצרים אנרגיה דרך סגירת מעגל חשמלי בין המינוס לפלוס. המח הרגשי שנמצא במערכת הלימבית והוא זה שפעיל אצל רובנו, בנוי משני שליש מינוס, המשפיעים על תחושת ה"אין" ושליש פלוס המחבר לתחושה של "יש". בגלל מבנה התוכנה המוחית שלנו, לרוב אנחנו חיים בתחושת חסר ובדינאמיקה של קח ותן עם העולם הסובב. האנרגיה שלנו כל הזמן בתנודה, הולכת וחוזרת אלינו ואנחנו נמצאים בפלוס כשמקבלים אנרגיה ובמינוס כשנותנים. אנחנו שולחים לעולם מחשבות שהן גלים אלקטרו מגנטיים שנתקלים במסה וחוזרים אלינו כמציאות. אנחנו חיים אחד על חשבון השני וביחס לאחר וכל עוד התנועה מתרחשת בינינו לבין האחר, איננו יכולים לחוות אחדות כי אנחנו תמיד מצפים לקבל בחזרה.

בצמצום, המטרה היא ללמוד לחיות ב"יש" הריאלי של המציאות הממשית. אנו לומדים לתגבר יותר ויותר את תחושת ה"פלוס" החיובי וכתוצאה מכך יוצרים שלמות במערכת האישית שלנו. במקום לאבד אנרגיה על העולם והסובבים, אנחנו חוזרים להתמקד בעצמנו. אנחנו מבינים שאיננו זקוקים לשום דבר חיצוני, לפידבקים או לאנרגיה מהאחר. אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו ומגיעים לאהבה עצמית שאינה תלויה בדבר. כפי שנאמר "ואהבת לרעך כמוך".

הצמצום מתרחש גם בנוגע לזמן. תוכנת החסר הבסיסית שלנו חיה על זמן וירטואלי של עבר ועתיד ובמשך שעות על גבי שעות אנחנו מוצאים את עצמנו מבזבזים אנרגיה על העתיד ועל העבר. מחשבות כמו "מה יהיה?", "מתי?" או "מה היה?" הן מחשבות המעוררות פחדים, זהירות וחשש וגורמות לאנשים לחיות במינימום במקום במקסימום. אנו לומדים לזהות את התנודות שלנו אחורה וקדימה על גבי הזמן. ברגע שאנו מזהים את שיטוט המחשבות אנחנו מפסיקים מיד את השאיבה האנרגטית הזאת ומחזירים את עצמנו לכאן ועכשיו.

ככל שמתרגלים זאת מגיעים למצב שבו שום שינוי חיצוני אינו משפיע על העולם הפנימי שלנו. אז במקום לנוע בשדה האלקטרומגנטי בין שתי נקודות שבינהן קיימת רק אפשרות קווית ישרה אחת אנחנו הופכים לנקודה ומתחברים לשדה הקוונטי. כך במקום לנוע בדינאמיקה קווית  שבה יש רק אופציה אחת אפשרית עבורנו ואנו תלויים בתוצאה של הקו הלינארי - אנחנו נפתחים לאינסוף האפשרויות של הספיראלה. בנקודתיות אנחנו מנטרלים את הדינאמיקה של הפלוס והמינוס והופכים להיות נקודה מרכזית מלאה באנרגיה ומתפתחת בכל רגע.
אחרית דבר

אני מביאה בפניכם את פרשנותי לגרסת המאיה שעל פיה קיימים 13 מימדים הזמינים עבורנו ושהזמן אינו נתון אובייקטיבי אלא שהוא תלוי אך ורק בנו. גם התיאוריה הקוונטית מדברת היום על כך שהחוקר משפיע על תוצאות המחקר. זוהי חשיבה המניחה שיש לנו בחירה, ש"הכל צפוי והרשות נתונה". אם אנחנו אלה שיוצרים מציאות אז התודעה הכוללת של בני האדם על פני כדור הארץ תיצור את המציאות של 2012. המציאות ה"חיצונית" נוצרת אך ורק במוחנו. ואם בתודעה שלנו יש אינסוף של אפשרויות נוכל ליצור מציאות מסוג שונה מזה של התנסויות החיים שחווינו עד היום.

ה"שלב" הבא בהתפתחות האבולוציונית הוא למח האובייקטיבי שהוא מערכת מידע טהורה שמחוברת ישירות לאינסוף האפשרויות. המח האובייקטיבי הוא נטול "אני", זהות אישיותיות והוא מאוחד עם אינסוף המידע שקיים בכל רגע נתון. המח האובייקטיבי חווה את העולם כעולם של אובייקטים שהוא לא טוב ולא רע, לא שלילי ולא חיובי. במצב הזה הזמן מפסיק להגביל אותנו כגורם חיצוני והופך להיות חלק מהמערכת. המח האובייקטיבי נמצא במימד החמישי שהוא נטול זמן ומרחב. אז אנחנו הופכים למערכת תקשורת אינסופית שמבוססת על אנרגיה קוואנטית.

מתוך התהליך האישי שעברתי אני מגלה שבחיים אכן קיימות אינסוף של אפשרויות. אנחנו מחונכים לתפיסות מסוימות וחושבים שכך צריכים הדברים להיות. בעיניי קיימות אפשרויות אחרות שבהן בני אדם לא יחיו חיים של כאב, חסר ואומללות אלא של מלאות, אושר ומנוחה. במקום לנוע צעד אחד קדימה ושניים לאחור, ניתן לזרום בין אינסוף של אפשרויות חדשות שעד היום כלל לא העלנו בדעתנו. אני לומדת להגיע לזה כרגע ומכירה יותר ויותר אנשים שחיים בכאן ועכשיו לפרקי זמן קצרים שהולכים ומתארכים.

בעיניי סוף לוחות הזמן של המאיה מסמל זמן שבו כולנו נחווה תדר של אהבה ללא תנאי ונהיה מוזנים ישירות משדה המידע האינסופי. אספקת האנרגיה הבלתי פוסקת למערכות שלנו תביא לשקט, לרוגע ולאושר. המשאבים שעד היום היו מופנים למאבקים, לסבל ולמלחמה יופנו להתפתחות וליצירה. נתחיל לייצר עולמות חדשים כיוון שתהיה לנו האנרגיה הדרושה לכך. עבורי 2012 היתה סימבול לאחרית הימים שבה "גר זאב עם כבש", הגבולות בין המדינות נעלמים, קיימת חלוקה שווה של אדמות ומזון, ממשלה קוסמית אחת עומדת בראש כולנו ואנו חיים במציאות של אהבה, שיתוף, ריקוד ושמחה.
אמן ואמן

כולנו סופרים שנים, חודשים וימים ולרוב כבולים באשליית הזמן. פעמים רבות אנחנו לחוצים, מותשים ומודאגים, מסתכלים על השעון ומודדים את כמות הזמן בין מפגש למפגש ובין משימה למשימה. כרגע הזמן מריץ אותנו מעניין לעניין על מנת שנגיע לכמות גדולה של הספקים. בעקבות לימודי המאיה והניאופסיכולוגיה הבנתי שהזמן והמרחב הקבועים לא באמת קיימים. למרות שהמח גורם לנו לחשוב שהזמן הוא גורם חיצוני שמשפיע על חיינו, הזמן קיים אך ורק בתודעה שלנו. המערכת המוחית שלנו יוצרת מציאות שמוגבלת לכדור הארץ והיא זו שטבועה במח שלנו, למרות שלמעשה קיימים אינסוף של מימדים וחיים שרק היום הפיזיקה הקוונטית מתחילה לגלות את קיומם. 

מכיוון שאנחנו יצורים תלת מימדיים שמתבססים על אורך, רוחב ועומק, אין לנו עדיין יכולת לזהות מימדים אחרים או ישויות שבאות מהם. בפוטנציאל קיימת אפשרות להעלם מהחדר ולנוע לזמנים ולמרחבים אחרים. הזמן הוא מימד נוסף, המימד הרביעי שאנחנו תופסים אותו כקיים מחוצה לנו. אמנם קיימים תומכים טבעיים לזמן כמו מחזורי השמש, הירח והכוכבים, אך אלו הן עובדות חיצוניות שממחזרות מידע שמוגבל לטווח הקליטה של כדור הארץ בלבד. כל היקום הוא 

תוצר של מערכת המידע הפנימית שלנו. כשאנחנו עוצמים עיניים אין שמש, ירח ואובייקטים בכלל. הם קיימים אך ורק בתודעה שלנו. ברגע שאנחנו משחררים את ההמצאה הזאת של המח שמגדירה בפנינו אפשרויות שהן בין נקודה לנקודה על גבי הזמן, אנחנו נחשפים לאינסוף של אפשרויות במרחב ובעל-מרחב.
בכל אחד מאיתנו קיים מעין שבב פנימי שקובע עבורנו את הזמן. כדי להבין את העניין טוב יותר נתבונן בתינוק בן כמה חודשים. לתינוק אין שום מושג על הזמן כפי שאנחנו המבוגרים תופסים אותו. הוא לא יודע מה השעה וגם המושג הכמותי של זמן הוא לא חלק משגרת חייו. אפילו אם מדברים עם תינוק בן שנתיים ומסבירים לו שאנחנו הולכים ושנחזור בעוד שעתיים, הוא לא יתפוס בהכרתו מתי אנחנו מתכוונים לחזור. מבחינתו אנחנו כאן ועכשיו ועד שנחזור אנחנו לא כאן וזהו. מושג הזמן כפי שאנחנו תופסים אותו לא קיים אצל תינוקות ולמעשה לא קיים בכלל. 

לפי המאיה אנחנו נמצאים בעיצומם של ימים מאד מרגשים עבור המין האנושי. בזמנים אלה אנו עוברים קפיצה קולקטיבית מתוכנית האב שבקבלה קרויה "פרצוף אבא", היא התוכנית הליניארית, הקוטבית והשמשית שבה אנו חיים למצב של תוכנית האם "פרצוף אמא", היא האנרגיה הספיראלית, הנשית, אנרגיה של אהבה ללא תנאי. בתוכנית האב אנו חיים מתוך תוכנה מוחית אוטומטית מוגבלת, שבה אנו מונעים ע"י חסר וע"י התחלה וסוף מוגדרים. 

אנו נעים בטווחי זמן מוגבלים ומשתדלים להגיע לכמה שיותר הספקים על גבי רצף הזמן המתקתק. המוות שמסמל את סוף התהליך האנושי מאיץ ודוחף את חווית הזמן. תוכנית האב יצרה פיזור אנרגטי וסוג של כאוס במערכות שלנו. בני האדם היום חיים ברמות אנרגיה נמוכות ובתחושה שאינם מספקים את הדרישות מהם. אנחנו כל הזמן מתנהלים בהשוואה לעולם שבחוץ ומתרוקנים מאנרגיה בכל רגע נתון. הזמן המיוחד שאליו הגענו בהתפתחות האבולוציונית הוא הזמן לשנות את הגישה שלנו בנוגע לזמן ולמרחב ולעבור לתפיסת זמן שפתוחה לאינסוף ובה הכל הווה. ההיסטוריה והאבולוציה הביאו אותנו למצב הנוכחי והיום הגיע הזמן לשדרוג המערכת שלנו למערכת חכמה, משוכללת ושקטה, שיש לה יכולת לייצר אנרגיה בעצמה. בתוכנית האם אנו מלמדים את עצמנו להפוך לכור אטומי של אנרגיה שיודע להטעין את עצמו מבפנים, ללא תלות בעולם שמחוצה לו. אנו הופכים למכונת תקשורת עצומה שיכולה לקלוט ולשדר אנרגיות של רטטים מעודנים יותר מאשר התדר הפיזי ונעים בתנועה הספיראלית שבה ההתחלה, הסוף והמוות לא מתקיימים יותר במערכות שלנו.

ואווו!!!

בברכה, טליה.